מושבות אמנים בישראל – אליק מישורי

'מושבת אמנות' או 'מושבת אמנים' היא אתר שבו יוצרים מתחומים שונים מתגוררים בסמיכות ויוצרים  תוך השפעה הדדית. מושבות אמנים החלו להיווצר בתחילת המאה התשע עשרה באירופה ובארצות הברית; בין השנים 1830 ל-1914 נדדו יותר משלושת אלפים אמנים מקצועיים אל מחוץ למרכזים עירוניים והשתכנו באתרים כפריים או שנהגו לבקר בהם רק בתקופת הקיץ כמו באונפלר (Honfleur) וז'יברני (Giverny) שבצרפת. בכפרים אחרים התגוררו אמנים דרך קבע: בברביזון (Barbizon) שבצרפת וסיינט אייבז (St. Ives) באנגליה.

אחד ההסברים לתופעה הרווחת של היווצרות קהילות האמנות האלה מורה על זיקה לנוסטלגיה הגוברת לחיי כפר שקטים בתקופה שבה העיוּר והתיעוּש היו תופעות חדשות. לאמנים היה גם מניע כלכלי להשתקע זמנית בכפר: באמצע המאה התשע עשרה נודע שוק רחב לציורים שנושאיהם חיי הכפר. השוק העדיף יצירות שגילמו את תמצית חלומות האסקפיזם של המעמד הבינוני, שהיווה את קהל המתעניינים והרוכשים יצירות אמנות.

הקמת מושבות אמנים בהקשר הישראלי התמקדה בהיבט האוטופי של התופעה: היוזמים השונים ראו בעיני רוחם הקבצה של יוצרים מתחומי אמנות שונים, שיעזבו את חיי העיר הסואנים ויקדישו את זמנם לשיתוף פעולה יצירתי.

הראשון שהיה אחראי להקמת מושבת אמנים בארץ ישראל היה בוריס שץ, מקימו ומנהלו של בית הספר לאמנות ואומנות 'בצלאל' בירושלים (1906). הוא קרא לכך בכתביו האוטופיים כמו גם הגשים כמה מרעיונותיו בהקמה של מושבת אוּמנים בבן שמן (1914). קבוצת האומנים בבן שמן לא הייתה 'מושבת אמנים' על פי ההגדרה המקובלת שלה; קבוצת צורפים שמוצאם מתימן זכו בה למקום מגורים וכל שהיה מצופה מהם הוא ליצור תשמישי קדושה יהודים, תכשיטים ומלאכת מחשבת. ה'מושבה' החזיקה מעמד רק שנים ספורות ולבסוף פורקה.

יותר מארבעים שנה חלפו מאז נכשל מיזם מושבת האומנים בבן-שמן עד שרעיון הקמת מושבת אמנים צץ ועלה מחדש בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. שלוש מושבות אמנים הוקמו בה:

  • 'יפו העתיקה'
  • מושבת האמנים בעין הוד
  • קריית האמנים בצפת.

יפו ועין הוד היו פרי יוזמה ממסדית; קריית האמנים בצפת הייתה, פחות או יותר, מיזם פרטי של קבוצת אמנים ישראלים. האדריכל-אמן מרסל ינקו (1984-1895), היה דמות המפתח בכינון מושבות האמנים ביפו ובעין הוד. במסגרת עבודתו באגף התכנון במשרד ראש הממשלה נחשף ינקו לעניינים הקשורים ביפו. בעת ובעונה אחת היה חבר ב'אגודת הציירים והפסלים בישראל'. בתוקף כך יזם, ניהל ויצר את הקשר בין גורמי שדה האמנות הישראלי לבין הממסד הפוליטי, להגשמת הרעיונות האוטופיים שלו..

המשותף להגשמה הישראלית של רעיון מושבות האמנים הוא המיקום שנבחר עבורן: מבנים נטושים לאחר מלחמת העצמאות (1948), שהוכרזו 'רכוש נטו' בידי בעליהם הערבים ביפו, בצפת ובעין חוּד. המבנים אוכלסו – בכל שלושת המקרים – בידי אמנים ואוּמנים חברי 'אגודת הציירים והפסלים בישראל'.

ניתוח של הצהרת הכוונות של כל אחת מהמושבות יעקוב אחר מטרותיה של כל אחת מקבוצות האמנים ויבדוק כיצד אלה הוגשמו – אם בכלל. בכוונתי לטעון כי הקמת מושבות האמנים באזורים הכפריים של מדינת ישראל תאמה את הצו הציוני החלוצי של יישוב הספר – התנועה  – 'מן העיר אל הכפר'.

שלוש מושבות האמנים התקיימו רשמית מספר שנים במתכונת שהובעה בהצהרת הכוונות של מייסדיהן. האתרים שבהן הוקמו קיימים גם כיום, כחמישים שנים לאחר שנוסדו אך אופי המושבות השתנה לחלוטין. הדבר בא לידי ביטוי הן מבחינת האוכלוסייה, שבשנים הראשונות נבחרה בידי וועדות שונות והן מבחינת הגשמת העקרונות האוטופיים. כללית ניתן לומר כי בשתיים מהן – ביפו ובצפת – חלה תמורה והן היו למרכזי ייצור של מה שניתן לכנות 'אמנות יהודית עממית' המתמקדת בעיצוב מזכרות ותשמישי קדושה יהודיים.

תהליך הקמת מושבות האמנים בישראל מהווה מיקרוקוסמוס מרתק לניסיונות השונים ליצירת אמנות ישראלית יהודית=חילונית ייחודית ולתמורה שחלה בהם. מאתרים שבהם נועדה להיווצר הפרייה הדדית בין ציירים, פסלים, אנשי ספרות ושירה, אנשי מחול ותיאטרון, שתוצאתה הייתה אמורה להיות אמנות ישראלית 'ילידית' בכוח שיתוף פעולה של אינדיבידואלים במעין 'קולקטיב', הפכו 'מושבות אמנים' למיזמים של גורמים פרטיים, שבהם נוצרים פריטים פסבדו=אמנותיים, המיועדים בראש ובראשונה לתיירים יהודים מן התפוצות.