ד״ר הדס שבת נדיר

היפוך היחסים בין מרכז לפריפריה במרחב הישראלי ובמרחב התיאולוגי-פוליטי ביצירתו של שמעון אדף

הדס שבת נדיר, חוקרת ספרות. עבודת הדוקטורט שלי "גלימת מלכות רחבת קפלים" – קטגוריות של שוליות ופריצתן בשירה ובשיח הישראלי – האם מותר להשוות?" נכתבה בהנחייתם של פרופ' יגאל שוורץ וד"ר חנה סוקר-שווגר והציבה במרכזה את הדיון בקבוצות שוליות בחברה הישראלית דרך שלושה יוצרים: אבות ישורון, דן פגיס וארז ביטון. עצם החיבור המפתיע אולי בין שלושת היוצרים הללו ביקש לפרוץ את הגבולות המבוצרים של קטגוריות הזהות בשיח הישראלי בשנות השבעים ולחקור את הזיקות וההקבלות המתקיימות בשירה, בביקורת המלווה אותה ובשיח הציבורי על השוליוּת של מזרחים, מהגרים מאירופה, ניצולי שואה ופלסטינים. בעבודתי ביקשתי לבחון האם אפשר לפרוץ את הגבולות בין הזהויות? וכן: אילו פרקטיקות שיח וייצוגים ספרותיים-אסתטיים מתקיימים באזורי הגבול? מחקר זה ביקש לעסוק בשאלה: מה קורה כאשר מי שנתפס "בעמדה שולית" אינו מחקה את ה"שליט"? ואיזה שיח אלטרנטיבי נוצר בעקבות עמדה זו?

בהקשר הישראלי, נדמה כי רגע ההלם, החרדה והמצוקה של מלחמת יום כיפור, הוא הרגע שבו קולות השוליים לא רק עלו מעל לפני השטח אלא החל מפעל עצום של תרגום ויצירת שפה של אזורי-גבול בין עמדות שוליות. בעבודתי הצעתי להתבונן בפריצת הגבולות בין קטגוריות של שוליות דרך המונח "תרגום"  על הקשריו הפואטיים וההיסטוריים. התרגום היא השוברת את הנרטיב ההיסטורי-הליניארי: לא בכדי שלושת היוצרים בוחרים "לחפור באדמה", לגלות שפות נשכחות כמו היידיש והערבית ולחשוף אבות נשכחים, שירים שעברו מדור לדור ונשכחו ומסורות נשכחות. כוחה של הספרות השולית הוא ב"אקלים" וב"אפקט" שהם מחוללים. המונח "אקלים" מתאר מצב שבו פואטיקה של יוצר מסוים מחלחלת אל מתחת לפני השטח, אל משוררים שונים שלכאורה אין ביניהם קשרים פואטיים מובהקים אך כולם שייכים לאותו "אקלים" ספרותי שבסופו של דבר הופך את היוצרים הנדונים בעבודה למחוללי המהפך התרבותי בשנות השבעים ולאחר מכן ל"אבות ספרותיים" לדורות שבאו אחריהם.

מחקר הפוסט-דוקטורט שלי "'אבל אני התרוקנתי מכל המקומות': היפוך היחסים בין מרכז לפריפריה במרחב הישראלי ובמרחב התיאולוגי-פוליטי ביצירתו של שמעון אדף" עוסק ביצירתו של שמעון אדף שכבר פרסם אחד-עשרה ספרי שירה ופרוזה ונחשב לאחד הסופרים  החשובים והמשפיעים ביותר על המפה הספרותית של ימינו. כתיבתו של אדף מנסחת קול חדש בספרות העברית, המצליח לשבש את המונחים "מרכז" ו"פריפריה". ביצירתו חוזר אדף אל נרטיבים מכוננים מההיסטוריה הישראלית ומהתרבות היהודית מסמן את אי-הרלוונטיות שלהם ומבקש לכתוב אותם מחדש באופן שלוקח בחשבון את הדרום, המזרחים, השפה והמרחב המרוקאי. אבקש לטעון כי אדף מכונן מערכת מונחים חלופית המגדירה מחדש את עיירות הפיתוח בדרום והפריפריה באופן כולל וטוען אותם בשפה פנטסטית-אוניברסלית, רליגיוזית, מטאפיזית ועברית המעוגנת במקורות יהודים מרבדים היסטורים שונים.