עידו הררי

האופנים שבהם התאפשרו, התרחשו והומשגו תהליכי אורתודוקסיזציה של יהודים בעלי רקע חופשי/מתבולל במרחב התרבות הגרמני בסוף המאה ה-19 וראשית ה-20, תוך התמקדות בהיבטים רלוונטיים של היחסים שבין מערב אירופה, מזרח אירופה והמזרח הערבי/מוסלמי.

עידו הררי הינו דוקטורנט במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון בנגב. את עבודת הדוקטורט שלו כותב עידו בהנחייתם המשותפת של פרופ' בועז הוס ופרופ' אמנון רז-קרקוצקין. עבודה זו בוחנת את האופנים שבהם התאפשרו, התרחשו והומשגו תהליכי אורתודוקסיזציה של יהודים בעלי רקע חופשי/מתבולל במרחב התרבות הגרמני (ובמקרה אחד, ההולנדי) בסוף המאה ה-19 וראשית ה-20, תוך התמקדות בהיבטים רלוונטיים של היחסים שבין מערב אירופה, מזרח אירופה והמזרח הערבי/מוסלמי. עידו מבצע זאת על ידי התחקות אחר חייהם וכתביהם של ארבעה אנשים ספציפיים, ששלושה מהם – נתן בירנבאום (וינה 1864-סחוונינגן 1937), יעקב ישראל דה האן (סמילדה 1881-ירושלים 1924) ומרדכי גיאורגו לנגר (פראג 1894-תל אביב 1943) – אימצו זהות חרדית (בגוונים שונים), והרביעי – ליאופולד וייס/מוחמד אסד (לבוב/למברג 1900-גרנדה 1992) – התאסלם. במסגרת "דעת המקום" בחר עידו להתמקד בקשרים השונים שבין מקום לזהות, שכן בכל אחד מארבעת המקרים התנועה בזהות הדתית היתה כרוכה גם בתנועה מזרחה: אצל דה האן ואסד לארץ ישראל/פלסטינה (כשאצל אסד היתה זו רק תחנה ראשונה במסע במזרח המוסלמי כולו, ואילו דה האן נרצח בה), ואצל בירנבאום ולנגר למזרח אירופה.

עידו הוא בעל תואר ראשון ושני מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. עבודת התזה שלו, בהנחיית פרופ' בני בראון, הוקדשה לאדמו"ר הקודם מבעלז, ר' אהרן רוקח זצ"ל, ובמסגרתה ניסה עידו לבחון את הדרכים שבהן סבל, סגפנות ומושג הקורבן שימשו להבנייתה של הנהגה חסידית כריזמטית. כמו כן עידו עוסק בהיבטים שונים במחשבה הדתית והפוליטית היהודית בהקשרים של חסידות, תנועת המוסר הליטאית, הגות חרדית רדיקלית, חילון וניו אייג'.